מהן הפרעות חרדה ואיך מתמודדים איתן?

הפרעות חרדה

הפרעה ושמה חרדה: כרבע מהאוכלוסייה סובל מתופעות חרדה (נדגיש - אחד מכל ארבעה). בדרך כלל, תופעה זו שכיחה פי שניים בנשים מאשר בגברים. אלה שעברו אירוע טראומתי כמו אירוע מוחי, סיכוייהם רבים יותר ללקות בה).

החרדה יכולה להופיע בהרבה צורות, החל מאי שקט, דאגנות יתר ועד לחוסר רגיעה כללי. פיזית היא עלולה להתבטא בהרגשה של  כאילו התקף לב מתקרב: דפיקות לב עזות, הזעה מוגברת, יובש בפה, רעד בגפיים, כאבי בטן, חולשה כללית, גלי חום או קור, סחרחורת ופיק-ברכיים.

בדרך כלל, אנשים הסובלים מחרדה חושבים שיש להם מחלה פיזית. רק לאחר שלא מזהים אצלם מחלה כזאת, הם מוכנים לחשוב על אפשרות שהם סובלים מהפרעה של חרדה. אי אפשר לקבוע בדיוק מי צפוי להפרעה כזו, אך היא שכיחה יותר לאחר נטישה או אירוע טראומתי אחר.

יש סוגים רבים של חרדה, אחד הבולטים בהם הוא הפרעת אימה PANIC DISORDER. זהו התקף בהלה פתאומי התוקף מי ששרוי בלחץ או בקשיים אישיים. הלחץ מתגבר עד שהוא מביא לפרץ של הרגשת אובדן שליטה או מוות מתקרב.

האדם מתחיל לפחד להיות במקומות פתוחים וחושש לצאת מביתו. גם כאשר הוא נשאר בבית הוא פוחד שמשהו יקרה ולכן אינו מוכן להישאר לבד.

דוגמא מנסיוני האישי

כדרכי, אביא דוגמא אישית מנסיוני: יום אחד ירדתי לחניה התת-קרקעית המצויה מתחת לדירתי, שם אני מאחסן את כסא הגלגלים הממונע ומחבר אותו לחשמל למילוי הסוללות. באותו יום נזקקתי לספר שהיה מונח על מדף מעל הכסא, התנעתי את הכסא ולחצתי על הדוושה לנסיעה לאחור, כדי שאוכל להגיע לספר הנדרש. כנראה לחצתי חזק מדי והכסא נע בתנופה והפיל אותי ארצה.

אמנם לא קיבלתי מכה חזקה, אך הייתי שרוע על הארץ מבלי יכולת לקום. כי לא היתה לי נקודת אחיזה מתאימה מצב המזכיר צב המוטל על הגב. למזלי כעבור כרבע שעה עברו ליד הדלת כמה שכנים, קראתי להם והם הקימו אותי על רגלי.

מאותו יום אני בחשש מתמיד, שוב איני מנסה להניע את הכסא כאשר איני יושב עליו, יתר על כן, אני משתדל שירד עמי עוד אדם למחסן. אם אין לי אדם עמי - אני לפחות נמנע מכל תנועה חפוזה. 

סוג קל יותר של חרדה הוא הפרעה כפייתית המתחילה במחשבות לא נעימות שאי אפשר להפסיקן, כמו: "בגלל שצעקתי אקבל התקף לב", או "אם אצא מהדלת ברגל שמאל יקרה לי משהו רע בדרך". האדם מתחיל לגלות חשש יתר מזיהומים, מאסונות ומפגיעה באחרים.

לעתים תכופות הפרעה זו מלווה במעשים כפייתיים, כגון: טקסים תכופים של רחיצת ידיים או בדיקה חוזרת של נעילת הבית, מעשים אשר נועדו לבטל את החרדה אבל בפועל הם מגבירים את הלחץ, כי האדם מתעסק כל הזמן בחששות ופתרונות וחייו הופכים לסבל ממושך.

בעקבות חוויה קשה עלולה לבוא הפרעה פוסט טראומטית, אז מופיעים סיוטי לילה וזיכרונות חוזרים בעקבות אירוע קשה.

הפרעות חרדה נפוצות אחרות הן: פוביות, חרדה כללית, היפוכונדריה.

פוביות הן פחדים מאובייקט ספציפי. כמו פחד מטיסה, ממעלית, מחרקים או מרופא שיניים. לרוב גורמת הפוביה לאדם להימנע מקשר עם מושא החרדה.

לחץ הוא התגובה שלנו לנסיבות בהן הציפיות לגבי מה שאנו יכולים לעשות עולות על מה שביכולתנו לבצע. הלחץ מאיץ את התהוותו של משבר רגשי, אשר אם לא יופג יביא למחלות ויקצר את חיי האדם. אנו יכולים לדעת מתי מתרחשת תגובה של לחץ - בלוטות ה"אדרנל" (המצויות באזור הקרוי "יותרת הכליה") מפרישות מספר הורמונים אשר הידוע בהם הוא ה"אדרנלין", המגביר את הערנות הנפשית, מאיץ את קצב פעימות הלב ודואג לזמינותו של סוכר בכל האיברים החיוניים.

שינויים אלה רצויים כאשר נדרשת תגובה למצב חירום כמו בריחה בשעת סכנה. אך הם גורמים לסיכון, כאשר הם באים בשל חרדה-כללית סתמית (ראה להלן).

התמודדות עם החרדה

ההורמון סרוטונין מופרש במוח כתוצאה מאכילת סוכר ופחמימות והוא גורם לנו להיות מרוצים ורגועים. לכן, כאשר אנו נתפסים לחרדה, הגוף משתוקק למזון מתוק. לעומת זאת, חלבונים גורמים לגוף לשחרר חומר הגורם לנו לחשוב ולהגיב יותר מהר.

אלא שהשפעת הלוואי של השוקולד ויתר הדברים המתוקים היא השמנה. לשוקולד יש גם השפעה מיוחדת כי הוא כולל חומר הקרוי פנילטילמין, המסייע להפרדת אנדורפינים, שהוא חומר מרגיע שהמוח משחרר. אבל גם התעמלות משחררת אנדורפין ואינה משמינה.

חרדה כללית גורמת לאדם לחיות במתח תמידי, להירתע ממטלות חדשות, לחשוש מהיכרות עם אנשים חדשים ולקפוץ בכל צלצול טלפון. ההיפוכונדר עסוק בחשש מתמיד למחלות ומבלה חלק ניכר מחייו בנדודים בין רופאים.

הטיפול העיקרי בחרדה הוא נפשי. לאחר יעוץ יחליט הרופא המטפל אם יש צורך בשיחות, בטיפול תרופתי או בשיטות הרפיה. לעתים עלול אדם לעבור שנים ארוכות תוך חרדה מתמשכת, כאשר יעוץ מתאים יכול היה לעזור לו מאוד.

חרדה רגילה היא חלק בלתי נפרד מאישיות האדם וכל עוד אינה חריגה יש לה חשיבות בתפקוד הנורמלי, שכן היא ממריצה לפעולה. למשל: לפני בחינה ממריצה החרדה הקלה את הנתון בה להתרכז וללמוד. הפרעת חרדה מופיעה במהלך החיים כמעט אצל כל אדם , בלי קשר לרמת השכלה, לעיסוק, לדת או לגזע.

הבעיה נפוצה במיוחד אצל אנשים הנמנעים מלספר שהם סובלים מתופעה זו וכך הם ממשיכים לשאת בה לאורך ימים ומגיעים לטיפול רק לאחר שנים במצב קשה.

כדורי הרגעה אינם פותרים את הבעיה, הם רק דוחים. צריך ללמוד להתגבר, להגיד לעצמך "זה יעבור לי". רצוי להתעסק במשהו טכני עד שהגל עובר. למצוא דרך חיים שתמנע הצטברות לחצים.

לעתים צריכה מוגברת של קפאינים (תה וקפה) מעלה את סף החרדה, כך שגם תזונה נכונה חשובה. בכלל, טיפולים אלטרנטיביים למיניהם (רפלקסולוגיה, מדיטציה, פרחי באך, ביופידבק) עשויים לעזור, אך בעיקר צריך האדם להבהיר לעצמו כי השליטה והיכולת מצויים בתוכו-עצמו.

נשים חשופות עד פי שתיים מגברים לתופעות של דיכאון ושל חרדה. קביעה זו אינה ניזונה רק מהרגש השוביניסטי של הכותב, וגם לא מהממצא הסטטיסטי בלבד. היא טבועה על ידי ריבון העולמים אשר יצר את האישה כשהיא בנויה לאריכות ימים ושנים יותר מהגבר וגם עדינה ורגישה יותר (לפי הערתו של ידידי פרופ' ישראל נחשון, אשר עבר על כתב-היד, אני חורג כאן מן המדיצינה ועובר לתחום התיאולוגיה - אך כל הנכתב איננו מאמר מדיציני ואיני תוחם בין סיבות להרגשות).

הסיבה הביולוגית נובעת משינויים ומתנודות בהפרשת ההורמונים אסטרוגן ופרוגסטרון, המשפיעים על מצב הרוח. שינויים אלה מורגשים במיוחד במחזור החודשי, בעת הריון ולידה ובתקופת הבלות.

אבל לא רק הביולוגיה גורמת לחשיפה להפרעות החרדה. גם הסביבה החברתית תורמת רבות. למרות השינויים העצומים שחלו במעמד האישה, נשים רבות עדיין מתפקדות בעיקר כעקרות-בית, תפקיד של שגרה קבועה הטומן בחובו תסכולים רבים, הרגשה של הגבלה, של חוסר-הערכה ושל חוסר הכנסה.

גם אלו העובדות מחוץ למשק ביתן עדיין חשות אפליה כלכלית, אי שוויון הזדמנויות וסיכויים פחותים לקידום. מרביתן נאלצות להיות כפופות לתפקוד כפול בבית ובחוץ, דבר המעלה את הלחץ ועלול לגרור דיכאון. תופעה שאינה חולפת גם לאחר פרישה לגמלאות.

מחקר של אוניברסיטת ברגן (נורבגיה) מראה כי יש אנשים הסובלים מדיכאון בשל שיבוש במנגנון חילוף החומרים הנוגע ל-ויטמין B. אצל אנשים אלה רמת החומר הכימי 'הומוציסטאין' (שאצל 'אנשים רגילים' היא תוצר לוואי של חילוף החומרים בגוף) עולה במידה ניכרת.

לצערי פגיעה זו קיימת גם אצל אדם הקרוב לי ביותר ורופא המשפחה, שזיהה נכון את המפגע, שגה כאשר אמר בקול: "זו הפרעת חרדה חמורה הנובעת מדיכאון מתמיד" והפנה אותנו לפסיכיאטר. כאן – אנחנו בארץ עדיין נתונים לתדמית הקדמונית. התגובה היתה "מה? אני משוגעת?" ומאז היא גם לא מוכנה להיוועץ ברופא המשפחה.

לחיות את החיים
- הטראומה היא נוראה, כאשר אדם מתעורר אחרי אירוע-מוחי ומוצא כי גופו בוגד בו. היד נראית שלמה ובריאה, אבל לא מוכנה להתרומם. כאשר לי, הנפגע, נראה שאני חי כתמיד, אבל אני מנסה לעמוד ולפתע הרגל מתקפלת ואני נופל חסר ישע. פתאום נכנס ללכסיקון המושג "לא יכול".

אצל מרבית הנפגעים מושג זה מורחב הרבה מעבר לקשיים הטכניים, והוא מועתק לתחומים רבים אחרים. דברים שהתגובה להם הייתה צריכה להיות - "קשה לי" או "לא רוצה". התגובה הראשונה עכשיו היא "לא יכול".

צריך לעזור לנפגע להשתחרר מזה, אבל בזהירות ובהבנה. יש באמת הרבה דברים שהוא לא יכול יותר. אבל אני זוכר למשל, אם כי במעומעם, כשבוע אחרי המכה, כאשר הביאו לי לשתיה כוס מיץ תפוזים, במקום לענות "לא מתחשק לי", "לא רוצה" וכדומה, נתקפתי גועל ועניתי "לא יכול"! נתפסתי לקיבעון, בעצם אמרתי תשובה זו גם לעצמי ובכך מנעתי מעצמי אפשרות של שינוי גישה. אם התשובה הייתה "אינני רוצה ברגע זה", היה נותר פתח לשינוי גישה בעתיד.

למזלי הצלחתי להבין את זאת ולהפנים והצלחתי לחזור אל עצמי ולהמשיך לחיות, אך לצערי לא כל הנפגעים מבינים זאת כך.

אני ממליץ בכל לב על התייעצות של המשפחה עם פסיכולוג, למצוא את הגישה לתת הינע (מוטיבציה) לנפגע, להבין שעליו לומר "לא כעת" ולהפנים שיש דברים שמעתה והלאה הם אמנם קשים לביצוע, אך אפשר לעשותם (יש מקצוע הקרוי "פסיכולוג שיקומי", אך היחיד שאני מכיר שעבר הכשרה כזו, פרש והוא עוסק בתחומים אחרים לגמרי) .

התשובה הכללית שאני נוהג לתת כאשר פונים אלי בהצעת עזרה היא: "אני יכול לעשות הכל בעצמי, לוקח לי יותר זמן, אבל אני עושה . תודה על ההצעה ואם אזדקק אזכור שהצעת לי ולא אתבייש לבקש"

פוסט-טראומה- אחרי הלם ("שוק") גדול, עלולה להופיע "פוסט-טראומה" (תסמונת דחק בתר חבלתית) POST TRAUMATIC STRESS SYNDROME. לאחר חוויה טראומטית כמו מעורבות בתאונה קשה או נוכחות בפיגוע חבלני או שבץ, או גט או פטירה של אדם קרוב - חודרים זיכרונות האירוע לחיים ולעתים אפילו לחלומות.

אדם הסובל מהפרעה פוסט-טראומטית חי שוב ושוב את ההתרחשות והוא נתון לחרדה ולמצוקה. לפי סקר האגודה האמריקאית לאירוע מוחי, העיתוי בו מבחינים בתופעה זו הוא בממוצע כחודשיים לאחר האירוע, אך לעתים הוא יכול להגיע גם שנים לאחריו. האדם עשוי לגונן על עצמו בצורה של קושי להתרכז, של נטייה לדיכאון, נטייה להתרחק מאנשים ומקומות העלולים להזכיר לו את הטראומה.

התופעה יכולה לשמש מנוף להבנת תהליכים, להכרה במצב החדש ולמציאת דרך נאותה להתמודדות עמו. רצוי ליווי של פסיכולוג, או לפחות התבוננות מושכלת של בן משפחה או ידיד/ה קרוב/ה, שידע לכוון את הרגע ולנצלו לבניית מסלול התמודדות. אלה החסרים טיפול זה, עלולים להיות צפויים לחיי ניוון ובדידות.

לאחרונה גילו חוקרים מהמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו-יורק כי תרופה אנטי-דכאונית בשם "פאקסיל" המטפלת היטב בתסמינים הראשוניים של ההפרעה. היא מפחיתה את הדיכאון ומשפרת את התפקוד בחברה, במשפחה ובעבודה של המטופלים בה (אוניברסיטת קולומביה הייתה הוגנת למדי לציין בפרסום המחקר כי הוא מומן חלקית ע"י יצרנית התרופה).




מאמרים אחרונים

קישורים
- טיפול בדיכאון באמצעים טבעיים
- האם אתה בסטרס? בחן את עצמך
- איך תמנע את השבץ?
- אזהרה! סימנים מקדימים לשבץ מוחי
- השפעת המתח נפשי על גופנו
- שיקופ נפגעי שבץ מוחי
- מיהו המטפל האידאלי עבורך?

תיבת יצירת קשר
שם:
דוא"ל:
טלפון:
הודעה:



הרפיה טבעית | מקרי שבץ | אבחון שבץ מוחי | סוגי שבץ מוחי | הזיקנה והמוח | אורך חיים | שיפור החשיבה | מפת האתר