מוח בריא בגיל שיבה - דעיכת השכל אינה מחויבת המציאות

תאי המוח מתחילים לנטוש את הגוף בגיל 20 ומאז התהליך ממשיך. אך ממצאי מחקרים על מותם של תאי מוח רומזים כי דעיכת השכל אינה מחויבת המציאות. נתונים שנאספו מראים כי גברים ונשים ממשיכים ליהנות מחיים פוריים גם בשנות השמונים והתשעים לחייהם. מסתבר כי במוח בריא, אובדן תאי המוח זעיר יחסית ומוגבל לאזורים ספציפיים. באדם אחד מתוך עשרה ממשיכות היכולות המנטאליות ואף משתפרות בעשורים גבוהים אלה.

טכניקות הדמיה חדישות - סורק PET או MRI (מכשיר הדמיה בתהודה מגנטית, ראה הקטע על "דימות") מראים, שמוח האדם אכן מצטמק בהדרגה בעשורים המאוחרים לחייו. אבל, לא כפי שהיה מקובל לחשוב, להצטמקות זו אין קשר או השלכה על ירידה כלשהי ביכולת השכלית.

בהירות מנטאלית גם אחרי גיל 60

כותבת ד"ר מרילין אלברט, פסיכולוגית מבית-החולים הכללי של מסצ'וסטס בבוסטון (ב"ניו-יורק-טיימס", מרץ 1996), "הייתה מקובלת הדעה כי האדם מאבד תאי מוח מדי יום ביומו, במשך חייו, בכל מקום במוח. אבל זה לא כך. יש אובדן כלשהו בתהליך ההזדקנות, אבל לא משמעותי ובאזורי מוח סלקטיביים מאוד".

החוקרים בודקים את מידת ההצטמקות, ומודדים את השכבה העליונה של קליפת המוח, שהיא חיונית לתפקודי החשיבה. המרווחים המצויים בין הקמטים בשכבה זו נראים כחריצים והם מתרחבים בהדרגה עם הגיל. שיעורו של החלל ביניהם משקף את כמות האובדן בחומר המוח הכללי.

"בין גיל 20 לגיל 70 מאבד המוח הממוצע כעשרה אחוזים מהמסה שלו", כך אומר ד"ר סטנלי רפפורט מהמעבדה למדעי העצב במכון הלאומי להזדקנות בבתזדה (בית-חסדא, ליד ושינגטון), "אובדן זה יש לו רק משמעות זעירה בהשפעה על יכולות קוגניטיביות. התפקוד המוחי פועל בעיקרו בזכות הקשרים המרובים בין הנוירונים וגם אם יוצאים כמה נוירונים משימוש, המוח מפצה בנקל על אובדנם".

אמנם, נוסף לצמצום במספר תאי העצב, פוחת במהלך ההזדקנות גם מספר הקשרים בין התאים, אבל קשרים חדשים ממשיכים להיווצר ולפצות על האובדן באזורים שנפגעו. מהרבה בחינות עצביו של מוח זקן ובריא מזכירים שיירת נמלים הממשיכה לסלול לעצמה מסלולים חדשים.

ממצאים דומים עולים ממחקרו של ד"ר בראד הימן, "לא גילינו אובדן עצבי משמעותי באנשים בני גיל 60 עד 90 והם שמרו על בהירות מנטאלית עד יום מותם. התמונה הקודרת שהייתה מקובלת על אבדן נרחב של תאים הוכחה כשגויה".

אדם בריא נשאר בעל מוח תקין מבחינה מבנית עד גיל מופלג. המוח מסוגל לשינויים מהותיים כל עוד האדם חי, כי יכולת ההשתנות היא העדות לחיים. יצירת קשרי עצב חדשים והידוק קשרים קיימים הם מעלתם הגדולה של תאי המוח. "בזכות גמישותם הפלסטית של תאי המוח יכולים נפגעים להתאושש ולהשתקם".

מחקרים שפורסמו ביולי 1996 ב"ניו-יורק-טיימס" מראים את יכולת המוח להשתנות. מחקר אחד מצביע על יצירת הקשר בין הזיכרונות השונים - מידע המקודד ומועבר לתאי העצב. מחקר שני עוסק בטיפול התנהגותי, הגורם ליצירת קשרים חדשים בין תאי עצב.

מחקרים אלה מפריכים את התיאוריה הקודמת אשר הניחה כי מעל גיל 20 מוח האדם מגובש ואי אפשר לשנות את מהותו. ממצאי מחקרו של ד"ר ג'פרי שוורץ, מבית הספר לרפואה באוניברסיטת לוס אנג'לס, מביאים "ראיה חזקה לכך שהמוח הנו בעל יכולת פלסטית, בכל גיל".

זיכרונות תעתועים - למה זה קורה?

מחקרו של ד"ר דניאל שכטר מאוניברסיטת הארווארד נעשה על-ידי הקראת רשימות מילים לנבדקים, כאשר כל רשימה שונה במקצת מהקודמת. הנבדקים נשאלו אילו מהמילים זהות. כשהנבדקים ניסו לענות, נסרקו מוחותיהם בסריקות PET המראות איזה חלקים במוח הם הפעילים ביותר.

כפי שהחוקרים ציפו, ההיפוקאמפוס מגביר את פעילותו, אבל נמצא שעוד אזור מגביר פעילות, האזור הרקתי- השמאלי (טמפוריאלי-פרייטאלי), בו הופכים הצלילים והקולות למילים. נראה שהמוח זוכר מילה לא רק לפי משמעותה, אלא גם לפי צלילה הייחודי.

מה קורה כאשר אנו חושבים שאנו זוכרים משהו שבעצם מעולם לא קרה? החוקרים הקריאו לנבדקים מילים שהן דומות אך לא זהות. לאחר שכללו ברשימה מילים כמו "סוכרייה", "שוקולד", "עוגה" - נשאלו הנבדקים אם המילה "מתוק" הייתה ברשימה. חלק ענו בחיוב (היזכרות שגויה). כלומר, במקרה זה רק ההיפוקאמפוס פעל, ואילו האזור הקדמי השמאלי, האחראי לקידוד הצלילים, נשאר ללא שינוי. צליל המילה "מתוק" לא הפעיל בו רישום.

לדעתי, ייתכן שההיזכרות במלה "מתוק" במקום "שוקולד" ו"סוכרייה" אינה מתרחשת עקב זיכרון-שגוי אלא בשל חלוקה לקטגוריות המקבצות יחד התנסויות דומות, תוך בניית תמונה רגישה לפרטים על העולם.

החוקרים אינם טוענים שהשיטה שלהם יכולה לקבוע אם האדם דובר אמת. הזיכרונות מעובדים במהירות וההבדל בין הזכור לבין המדומיין מיטשטש ונעלם במהירות.

בעיות התנהגותיות והפרעות חרדה

בשיטה של סריקות PET השתמש גם צוות חוקרים שעסק בהפרעה אובססיבית קומפלסיבית - הפרעות כמו שטיפה חוזרת ונשנית של הידיים, או דחף לא ניתן לשליטה לבדוק שוב ושוב האם הדלת נעולה, אלה הם סימנים להפרעה המציקה למיליונים.

המאמץ לספק את הדחפים עלול להיות תובעני עד כדי פגיעה בתפקוד היומיומי במהלך העבודה וביחסים בין-אישיים. הסובלים מהפרעה כזו יודעים בדרך-כלל שהתנהגותם היא בלתי הגיונית, אך אינם מסוגלים להפסיק אותה.

תרופות הרגעה כמו "פרוזק" מחלישות את הסימפטומים של ההפרעה ושל ההתנהגות והחשיבה הכפייתית, אך אינן פותרות את הבעיה. הרוב המוחלט חוזר לסורו לאחר הפסקת נטילת התרופה. הטיפול ההתנהגותי יעיל יותר ומגיע ל- 80% הצלחה.

בטיפול ההתנהגותי המקובל מביא המטפל את המטופל לחשוף את עצמו למצב הדומה להתנהגות אובססיבית (כפייתית). בהדרגה מאריך המטופל את משך החשיפה ואת כוח הרצון המאפשר לו להתעלם מהדחף להתנהגות הכפייתית, בסוף פוסקים הדחפים להשפיע.

שוורץ וצוותו התמקדו בארבעה אזורי מוח הידועים כקשורים להפרעה אובססיבית-קומפלסיבית: האזור האורביטלי המונח ממש מעל ארובות העיניים. הגרעין המזונב, קימור סינגולייט והתלמוס השוכנים כולם בעומק המוח. יצירת נזק אצל חיות ניסיון באזור האורביטלי גרמה להתנהגויות חוזרות ונשנות בדומה להתנהגות הכפייתית אצל בני האדם ולפעילות מופרזת באזור זה.

החוקרים משערים שהאזור האורביטלי מזעיק את מנגנוני ההגנה של המוח כדי שיגיבו במהירות על הבעיה המופיעה, ובהפרעות האובססיביות-קומפלסיביות משדר האזור האורביטלי אזעקות-שווא ללא הפסק.

השדרים מגיעים לגרעין הקאודטי, השולט על תנועות הגפיים, ותפקידו להפסיק את ההתרעה כאשר הגורם המפריע נעלם. מסר האזעקה מתקדם מן הגרעין הקאודטי אל קימור סינגולייט הגורם להגברת הלמות הלב ולגעש פנימי. התלמוס מעבד מסרים מאזורי המוח הגבוהים.

באופן נורמאלי, כאשר האדם קולט שאין יותר סיבה לחרדה, משתלטים תהליכי חשיבה גבוהים יותר על המסרים המתריעים ומבטלים אותם. אבל בהפרעה אובססיבית-קומפלסיבית זה לא קורה. בבדיקה נמצא, כי לפני הטיפול צרכו ארבעת האזורים גלוקוזה בקצב גבוה מאוד אך זהה, כאילו כולם נעולים יחדיו.

הזיקה ההדוקה ביניהם היא כנראה הגורם העיקרי להפרעה. כאשר האזור האורביטלי משדר מסרים בקצב מופרז אל גרעין הקאודט זה מיתרגם אצלו לפחדים המעוררים לפעולה, מסרים אלה מוגברים על ידי קימור הסינגולייט. גם אם האדם מנסה להתגבר על הפחד - המוח נשאר נעול עליו.

בטיפול התנהגותי צריכת הגלוקוזה צנחה בכל ארבעת מבני המוח וכל אחד מהם עבד באורח עצמאי. בטיפול כזה האדם לומד לשאת את המסרים המפחידים ולרסן את תגובותיו, כך הוא גם משנה את הקשרים העצביים במוחו. לא נצפה כל שוני הניתן לייחוס לקבוצת גיל. (פורסם ע"י רונית פוריאן ב"הארץ" 20.03.1996).

הקשר שבין זיכרון לתזונה

חז"ל כבר הכירו בקשר שבין תזונה לזיכרון ואמרו: (הוריות י"ג) סגולה לזיכרון - שמן זית, ולשכחה - זית.

מחקר מודרני שפורסם ב-SCIENCE PSYCHOLOGIY מחודש נובמבר 1998 טוען כי עלייה מתונה ברמת הגלוקוז (חד סוכר) בדם, מווסתת מספר פעולות במוח, בעיקר את יכולת הלמידה והזיכרון באשר היא גורמת להגברת ההפרשה של האדרנלין (הורמון יותרת הכליה).

בניסוי נמצא כי זכירת פרטים של חומר לימודי הייתה טובה יותר כאשר נאכל מזון עשיר בסוכר מייד אחר הלמידה או תוך כדי השינון. העלאת רמת הגלוקוז לאחר 24 שעות אינה מעלה ואינה מורידה.

הצורה המומלצת ע"י התזונאים היא אכילת כ-75 גרם צימוקים או סוג דומה של פירות מתוקים (הסובלים מרמה גבוהה של סוכר בדם יכולים להיעזר בתוספי מזון אחרים) מייד לאחר הלימוד.

הצחוק טוב לבריאות

הפתגם הזה הוכיח את עצמו כמדויק, לפחות במקרה האישי שלי, אבל מצאתי לו גם אסמכתאות במחקרים שונים.

מה קורה במוח כאשר מספרים לנו בדיחה? החלק השמאלי של המוח (הלשוני) מעבד את המסר המילולי ומעביר את השדר המפוענח לאונה הקדמית, כאן מצטרף לפעילות החלק הימני של המוח המנסה להבין את הבדיחה.

גם האזור העורפי של המוח הקשור לעיבוד החושי משתתף בתהליך ולבסוף, בפעילות חשמלית גוברת, תופס המוח את הבדיחה ואנו צוחקים. כל התהליך הזה מביא גם להגברת ה"חידוד" של המוח כאשר כל התהליך החשיבתי נעשה דרוך יותר וערני.

הצחוק הפרוע מעביד את מערכת הנשימה במאמץ, וזה מעלה את כמות החמצן בדם, הצחוק הנוצר במוח יורד לאברי הגוף דרך שרירי החזה והגפיים אל הבטן והגפיים התחתונות, הטלטול הזה משפיע לטובה על מערכת העיכול, על הכבד והמרה.

הצחוק עוזר גם לשיכוך כאב וסבל, בשתי רמות - פסיכולוגית ופיזיולוגית, בכך שהוא משחרר "אנדורפין" במוח, חומר שפעולתו משככת כאבים. אגב, המרכז האחראי במוח לצחוק, מצוי סמוך מאוד לזה האחראי על הבכי.

הומור עצמי הוא דרך טובה להתמודדות עם חרדות. הוא מסייע לקבל את המתרחש תוך מודעות לצדדים השונים באישיות, הן החזקים והן המגוחכים.

זיקנה ללא גבול

פתגם אידי עממי קובע: "אין זה נעים להזדקן ולהיות זקן, אולם זו הדרך היחידה להאריך חיים"...

מחקרי הגרנטולוגיה - ההזדקנות - מצביעים על ההבדל החריף בין ההזדקנות בקיבוץ לבין ההזדקנות בעיר. לפי ממצאי המחקרים, תלויה ההרגשה הטובה של המבוגרים בקיבוץ ביכולת להמשיך לעבוד, במיוחד אם אין שינוי במקום העבודה הקודם.

לפי ממצאי הצוות לאפידמיולוגיה קלינית במרכז שיבא (תל השומר) - "חברי קיבוץ חולקים ביניהם את כל המשאבים מלידה עד מוות. גורמים אלה חשובים לתפקוד הגופני והרגשי, ויש להם השפעה גדולה על התקווה ועל תוחלת החיים של חלק האוכלוסייה המבוגר בקיבוץ".




מאמרים אחרונים

קישורים

תיבת יצירת קשר
שם:
דוא"ל:
טלפון:
הודעה:



מפת האתר