האם אירוע מוחי משנה את מי שאתה?

שינוי באישיות (התמדה במשימות)

מחקרים

האם חל שינוי באישיות לאחר שבץ מוחי?

מחקר חדש שנערך במכון רוטמן בבייקרסט אשר בקנדה, העלה כי אנשים שנפגעו באונה הקדמית במוחם - אם משבץ או מגידול או מתאונה - מתקשים להתמיד במשימה. הם עשויים להחליף תפקידים ומקומות עבודה ואפילו משימות פשוטות.

לדברי ד"ר דונלד סטאאס, מנהל המחקר, "החולה זקוק ליותר מבדיקת הערכה אחת כדי לאבחן חוסר התמדה. הוא אינו מסוגל להתמיד בעבודה, במערכות יחסים ואפילו במשימות יומיומיות. אך לא כל אדם המחליף עבודה הוא לקוי בפגיעה מוחית" (המאמר התפרסם בכתב העת BRAUN בחודש נובמבר 2003).

שינוי אישיות עקב פגיעת ראש -מחקר שפורסם ב-"ג'ורנל אוף נוירולוגי" מחודש מאי 2004, מראה כי פגיעת ראש פיזית, ואפילו קלה, עלולה לחולל שינויים באישיות, בהתנהגות, בהבעת רגשות ובכושר הלמידה.

המחקר נערך ע"י צוות מאוניברסיטת וורוויק הבריטית, ובראשו ד"ר קרול האוולי. המחקר התמקד בהשפעה על ילדים. תוחקרו הורים ל-500 ילדים בני 5-15 שספגו פציעות ופגיעות ראש.

החוקרים מצאו כי בדרך כלל לא נעשה מעקב פסיכולוגי לאחר הטיפול המיידי בבית החולים, אבל ההורים מסרו כי אצל אחד מכל חמישה נפגעים חלו שינויים ניכרים באישיות הנפגע.

אצל 43% הופיעו בעיות התנהגות ולמידה. מתוך אלה שספגו פגיעה חמורה 66% הפגינו ירידה מתונה בכושר הלמידה ו 50% הוגדרו ככאלה שעברו שינויים באישיות.

לא נמסר על מחקר אצל מבוגרים אבל הממצאים מעלים מחשבות, בפרט נוכח מה שסקרנו, מתוך תצפיות והכרות אישית.

בהקשר לכך - כבר הזכרתי כי ליקויים קטנים מתעצמים בעקבות אירוע מוחי. מכשולים נעשים גדרות וחומות. אחד מהם, ואולי החמור בהם, קשור לתקשורת בינאישית. גם כאן אני יכול רק לדבר בגוף ראשון, אם כי מהסתכלות חיצונית נראה לי כי גם אצל חברי ועמיתי המצב דומה.

שומרים על זכות השתיקה

אחד הדברים הבולטים הוא ההתבצרות ב"זכות השתיקה". כבר בגיל צעיר נוכחתי בעדיפות הגדולה שיש למין הנשי - נשים יכולות לדבר ולהחצין רגשות, בעוד מרבית הגברים אשר פגשתי אינם מסוגלים לבוא הביתה ולומר "היה לי יום רע בעבודה, אני זקוק לחיבוק". היא לעומתו, בלי בעיות והכנות מרובות, מרימה את הטלפון ופוצחת ב'"שיחת נפש" עם חברה.

מאז ה'סטרוק' אינני מנסה כלל לענות (היא גם לא מוכנה לשמוע), אני מתבצר בחומת השתיקה, מסתגר ואוכל עצמי מבפנים. לא שאין לי מה לומר, אבל נוכח עוצמת הביטוי הנשי נראה כי "אין לגוף טוב משתיקה".

כאמור, אצל הגבר אין לגיטימציה להחצנת רגשות, חוץ מאשר בשדה - במגרש הספורט ובשדה הקרב. אולי מפני שאלו מקומות גבריים באופן בלעדי. אבל אין אפשרות לפתוח את החוויה. "זר לא יבין זאת", אחוות הרעים הנוצרת ברגעי המתח הגדולים, המשכה הוא ב'שתיקה הגדולה'.

הקרבה אשר נוצרה ביני לבין רעי בהינצל שנינו מאותו פגז שהתפוצץ מטרים ספורים מאיתנו, מוצאת לה ביטוי רק במבטי עיניים, אולי גם באפשרות הנדירה לשים יד על הכתף.

אולי אני רק מדמיין את כל זה? אנא הקורא כתוב לנו ונדע.

בכל אופן ניסיון שלי למצוא מזור באינטרנט, שם השיחה היא אנונימית ואני לא נכה וזקן,  זכתה להעלות זעם רב מצד זוגתי, אשר ראתה באינטרנט –מין תחליף ואף קראה לכך "בגידה".

כאשר ניסיתי להראות לה, ולמזלי כך היה באותו רגע – כי אני משוחח עם גבר הפגוע אף יותר ממני .היא סרבה לקבל זאת, ואיימה לשבור את המחשב. בכלל מסתבר שהיא רואה בו גורם מאיים, וגם כעת בעת כתיבתי שורות אלה, היא טרחה וזרקה על המקלדת ערימה של עיתונים וניירות ישנים – שאמיין אותם ואזרוק את המיותר.

עיון בגישת היהדות לנושא (הרמב"ם והרב סולובייצ'יק) מעלה: כי אכן מקובל עליהם שיש לאדם מנגנונים פסיכולוגיים, אשר נזק משמעותי מטיל עליהם חותם. אולם, כל התנסות יכולה להשפיע בדרך שונה.

הדוגמא שמביא הרב סולובייצ'יק - אם עברת תאונת דרכים חמורה, יכול להיות שלא תסכים יותר בחייך להחזיק הגה ויכול להיות שתתחיל לעבור בבתי ספר ולתת הרצאות על זהירות בדרכים.

נושא זה מכונה ביהדות "עקרון הבחירה החופשית". אי אפשר למחוק את השפעתם של אירועים וטראומות, אך אפשר לתעל אותם לכיוונים שונים.

ממחקרים שהמציאו לי עמיתי מתברר כי חלים שינויים לאחר כל ניתוח, כולל ניתוחים פלסטיים. מסתבר שגם לחזות החיצונית יש השפעה נפשית עמוקה ואף אחד לא יאמר שאין שינוי חזות עצום אצל מי שעבר אירוע-מוחי: גרירת הרגל והכתף השמוטה יוצרים גם הם לחץ פסיכולוגי.

יש מקצוע מיוחד הקרוי 'פסיכולוגיה שיקומית', אולם חלק ניכר של מרכזי השיקום אינם מעסיקים יועץ כזה. המחלקה השיקומית הנהדרת שכה הרביתי בשבחה -"הדסה הר הצופים" העסיקה בזמנו פסיכולוג אחד על מאות חולים.

כפי שאני שומע, המחליף שהובא לאחר פרישתו - לא קלט את עצמת הדרישה אליו. הוא יושב בחדרו וממתין שהנפגעים יבואו אליו ביזמתם. הוא גם לא טרח להכיר את בני הזוג (אבל, אולי זו רק השמצה שהגיעה אלי).

שינויים גופנייים ויחס החברה

בעיה שאינני מרחיב עליה כאן את הדיבור, אף שהיא חשובה, היא יחס החברה למי שחזותו אינה של סימטריה שלמה. עצם העובדה שאני מופיע בחברה עם כתף שמוטה, וכתוצאה מכך גולגולת שאינה יציבה על מרכז הצוואר, אלא לעתים שמוטה במקצת, כבר מעוררת הרגשה של חוסר אמון או פקפוק.

אולי לכך יש לייחס את התופעה עליה סיפרתי באחד הקטעים בספר. באחת המסעדות בה ישבתי עם רעייתי, ניגשה אליה המלצרית ושאלה "מה הוא ישתה?" כנראה שבהיסח הדעת באותו רגע היה ראשי מוטה מעט על צירו, ואין זה מקרה יחיד.

שינוי בולט אחר שנראה לי כי עלי להדגישו הוא חוסר הסבלנות. עצם העובדה שאינני מסוגל לעשות משהו במהירות אינה עושה אותי סבלני, להפך. לעומת זאת אני מצפה מן הנמצא לידי לבצע הכל במהירות ובשלמות.

ידידי יעקב, העובר בהתנדבות על הספר ומעיר הערות מחכימות, קורא לזאת 'דרישת פרפקציוניזם'. כיוון שאנו איננו מסוגלים, אנו מצפים שאלה המסוגלים יעשו הכל כיאות.

שינוי אחר, שעמדתי עליו בפסקה אחרת בספר, הוא החלשות כח העימות. איני מסוגל לעמוד בתקיפות על שלי, גם אם אהיה הכי צודק בעולם. נראה לי שהשלטונות עמדו על תופעה זו והם מדכאים את הנכים החלשים, מתוך ידיעה ברורה שהללו לא ירימו קול.




מאמרים אחרונים

קישורים
- שיקום וטיפול בהידרותרפיה
- טיפול בנזק שניוני
- רפואה משלימה
- יד תומכת - סיוע לנפגעי שבץ מוחי
- זכויות נכים
- הפרעות חרדה
- סוגי שבץ מוחי

תיבת יצירת קשר
שם:
דוא"ל:
טלפון:
הודעה:



דיכאון גנטי | מחקר התפתחות המוח | הזדקנות ותזונה | סימני אזהרה | שיטות לימוד | שבץ שני | מתח נפשי | מפת האתר